יש עשן בלי אש
כתב וצילם: גדי ישראלי/
מערכת msn בוקסר
24/07/2008
הכרחנו את גדי ישראלי, מעשן כבד, להסתובב כמה ימים עם סיגריה אלקטרונית המבוססת על אדי מים. סתם רצינו שתדעו את זה למקרה שלא הבנתם מה פשר הצטברות העננים באיזור גוש דן
הנה רשימת ההרגלים שקל לי להיפטר מהם: ספורט, אוכל בריא ולקום כל בוקר לעבודה. הבעיה שלי מתחילה כשמבקשים ממני להיפטר מהרגלים רעים, כמו סיגריות. כשהוציאו את חוקי העישון לפועל, הפסקתי לצאת למקומות ציבוריים. כשחוק העישון החדש קרס, בזכות מנטליות הקומבינה הישראלית המבורכת, שמחתי. אין מה לעשות. העולם מחלק אותנו לתפקידים. לי נתנו את זה של המעשן. ומעולם לא התלוננתי. אם יבקשו ממני לדרג את חמשת הדברים שאני הכי אוהב בעולם, עישון יהיה שם. נשימה, למשל, לא בטוח.
אבל לאותה אהובה נצחית ארוכת הצוואר ולבנת הפילטר שכבר יותר מעשרים שנה צמודה אליי בזווית הפה יש גם צד מפחיד ושחור כמו זפת, שמצטבר אצלי בעיקר בריאות וגורם לי להשתעל אחרי כל מאמץ, או להקיא ניקוטין בבוקר, ואולי גם להתחלה של איזה מחלה סופנית אם להאמין למה שכתוב על חפיסת הסיגריות האחרונה שקניתי. בשלב הזה, אחרי עוד בוקר ארור שבו נדמה כי אהובתי בגדה בי, הסכמתי לניסוי שהציע העורך. מסתבר שהמציאו ביפן סיגריה אלקטרונית, שבעזרת מתקן אלקטרוני ופילטר משוכלל, גורם לך לעשן אדי מים ספוגים בניקוטין, ובכך אתה מזהם פחות את הסביבה, פוגע פחות בראות שלך ושל האנשים שלידך, נפטר באותה הזדמנות מהסרחון שמתלווה לסיגריה רגילה. במילים אחרות, הוא שוב היה תקוע שעה לפני הדד-ליין בלי כתבה.
א-ד-ו-ל-ן
הדרך שלי לגמילה
זמנית מעישון החלה בחבילה שקיבלתי בדואר וכללה קופסא
מהודרת ובתוכה סיגריה אלקטרונית, מטען וסדרת
פילטרים עם ניקוטין בטעמים שונים. למוצר החדש,
כך סיפר לי היבואן בטלפון, קוראים
פלמינגו שזה
סוג של ציפור מים ארוכת צוואר שדומה להפליא
לסיגריה הידידותית לסביבה והארוכה (15 ס"מ)
הפולטת אדי מים ולא פוגעת באף אחד.
לוקח זמן להתרגל לציפור המוזרה הזאת. בהתחלה
זה מרגיש כמו לעשן סיגריה עם חור שלא סוחבת,
וביום הראשון של הגמילה חיזקתי את עצמי עם כמה
סיגריות מהזן הישן. ביום השני, אחרי שלמדתי
לסחוב את אדי המים בשאיפות חזקות, יצאתי לרחוב
בלי חפיסת הסיגריות הישנה שלי, שנשארה בבית
עטופה בצלופן ומיותמת. אתם יכולים לקרוא לי
ילדותי או קטנוני, וזה יהיה נכון, אבל הדחף
הראשוני שלי היה ללכת עם הסיגריה החדשה שלי
לאותם מקומות שסילקו אותי בחסות החוק האוסר על
עישון במקומות ציבוריים, ולעשן מול אותם יפי
נפש וריאות מבלי שהם יוכלו להעיר לי, כי
הסיגריה האלקטרונית, כך מסתבר, היא חוקית
לחלוטין.
תחנות רוח
התחנה הראשונה שלי בסיבוב הניצחון הייתה קפה
ג'ו שבקניון הזהב. התיישבתי לי לבד במרכז הקפה,
שלפתי את
הפלמינגו
ופיזרתי אדי מים לכל עבר. מתוך אינסטינקט
פולני התחילו כמה מיושבי הקפה להשתעל בקול כדי
לרמוז לי להפסיק, אבל מתוך אינסטינקט עצבני לא
הפסקתי. השלב הבא היה כשהם החליטו להזמין לי פקח
עירוני שהגיע במהירות לבית הקפה עם פנקס דוחות
שלוף ביד. הפקח החרוץ הסתכל עליי מקרוב, ותוך
זמן קצר הוא הבין שהוא לא יכול לעשות עליי
קופה ועזב את המקום כלעומת שבא.אחרי הפקח הגיע
שרון שביט הבעלים של הקפה שקיבל בעצמו דו"ח על
עישון לא מזמן. לאחר משא ומתן קצר סיכמנו על
עסקת חליפין שבמסגרתה אני קיבלתי קפה קר, והוא
קיבל טעימה מהפלמינגו שלי, ושקט ושלווה שררו
באזור בית הקפה.
התחנה הבאה הייתה קו 85 של האוטובוס שמגיע מהקניון חזרה לעיר. באמצע היום באמצע האוטובוס ובאמצע החיים, התנעתי את הסיגריה האלקטרונית ונשפתי אדי מים לחלל האוויר כשהתגובה הראשונית הייתה שייכת לפרחה מזדקנת שפתחה פה מפוצץ בוטוקס ונתנה לי הרצאה שלמה למה אסור לי לעשן במקומות ציבוריים. בתמורה, הוצאתי לה את ספרון ההדרכה של הפלמינגו והסברתי לכה שמותר לי להפריח אדי מים, בדיוק כמו שלה מותר לשפוך קילו בושם זול על עצמה. מהר מאד הדיון שהתפתח בינינו הפך לדיון בין כל יושבי האוטובוס שהתחלק בין אלה שבעדי (הנהג ועוד כמה נערים צעירים) ולאלה שנגדי (הפרחה, חברה שלה אמא שלה, וכל שאר הנוסעים) אך הנהג שהיה מלכתחילה בעדי הרגיע את הנוסעים והסביר להם באדיבות וקשיחות שאפשר מבחינתו לעשן כל דבר שהוא לא סיגריה אמיתית.
סיומה של תקופה
ביום השלישי אחרי 24 שעות ללא סיגריה מהסוג
הישן החלטתי לקחת את כל הסיפור הזה לשלב הבא
ובתשע בבוקר הגעתי לבית המרקחת האזורי. באמצע
האזור הסטרילי, בזמן שאני עומד בין עקרת בית
לחיילת בחופשה, הדלקתי את
הפלמינגו
שלי ועקרת הבית נכנסה מייד למצב התקפה אחרי
שהיא ראתה את אדי המים שנראים בדיוק כמו עשן
נעים לעברה. רגע לפני שהתפתחה מיני תגרה אלימה, חיים
הרוקח שמכיר את
הפלמינגו
עוד מחו"ל הסביר לה שאדי מים חמים נחשבים
אפילו כתרופה לאנשים שסובלים מבעיות נשימה,
ועקרת הבית נרגעה ואף הסכימה לצלם אותי עם
הסיגריה שלי בתוך בית המרקחת.
הסיפור הזה המשיך עוד יומיים בערך. זנחתי את הסיגריות הרגילות שלי וחייתי על אדי מים פלוס ניקוטין. כבר הייתי בדרכי להודות שהניסוי הצליח, אבל אז הגיע טלפון, ושם חיכתה לי בשורה לא נעימה שהולכת להשפיע על החודשים הקרובים בחיי, ומבט אחד על הפלמינגו שלי הספיק. באותו רגע זה היה נראה כמו תחליף זמני בלבד. אני הייתי זקוק שוב לדבר האמיתי. לסיגריות שלי. לעשן המסריח. כן, אני לא יודע מה יש בזה בדיוק, אבל כשאני זקוק לנחמות, אני פונה לקופסה שלי. לפלמינגו אני אחזור בימים טובים יותר.